אחד היה אברהם

פעמים רבות מוסתרת אישיותו של אדם על-ידי התפקיד שהוא ממלא. יש שמרוב הזדהות עם המשבצת שהוטל עליו למלא, שוכח האדם אפילו את שמו: "אני שוטר/חייל/דוקטור/פקיד/חבר משק" - כך עונים בני אדם לעתים קרובות מדי לשאלה "מי אתה?". אובדן האישיות הבא בעקבות מילוי תפקיד בחברה הוא הסכנה העומדת לפתחו של כל אדם הנמצא בעמדה אשר יש בה אחריות רבה.

ולעומת זה יש מי שהופך תפקיד אפור, אדמיניסטרטיבי, לאנושי, מקרין, מלבב ומחמם. האישיות היא עיקר, והתפקיד טפל לה.

כזה היה הרב אברהם חזן, זכר צדיק לברכה. מעולם לא נסתתרה אישיותו מאחורי מסך הרשמיות שתפקידיו הרבים יכלו להוריד עליה. לפני הכל הוא היה תמיד "אברהם", "אלבר".

אי-אפשר היה שלא להתרשם מהחיוך הנסוך על פניו: חיוך של אמת, חיוך שלא בא למלא את חובת הנימוס בלבד, כי אם חיוך שכולו  גשר בין נפשו פנימה לבין נפש הזולת שאתו הוא נפגש.

איש מעשים היה, המוסר את נפשו למען הציבור, היודע כיצד יכולה העשייה לשנות את מהלך החיים של רבים. כל זאת - מתוך אמונה בכוח הרצון של האדם, הבא לידי ביטוי במהפכה הנפשית של התשובה, שהיוותה את היסוד ל"קרן התשובה" שהקים למען שיקום האסירים.

איש הגות היה, אך הגותו לא הייתה תחליף לחיים, סטרוקטורה נטולת אישיות; אדרבה: ההגות שימשה אותו כדי לבטא באופן מחשבתי את אינטואיציות החיים היקרות שבנפשו.

אינטואיציות החיים היסודיות שלו נשאבו ממקורות רבים, אשר בכולן בא לידי ביטוי השילוב המופלא בין מידת החסד ומידת הגבורה.
נושא היה את שמו של אברהם אבינו; ואכן, היה שמו נאה לו, כי איש חסד היה, שהתמסר בכל כוחו לכל מפעל של הושטת יד לאחים במצוקה. עם זאת, לא הייתה זו מידת חסד של רכות לבב חסרת עמוד שדרה, המעידה על חולשת האישיות. אדרבה, גיבור היה, ללא חת, לוחם צדק למען היחיד ולמען העם והארץ; אדם נוח לבריות, אך יודע לעמוד על דרישותיו בכל תוקף כאשר ברור היה לו שהצדק אתו.

תלמיד חכם מובהק היה, הנדרש תדיר לפסיקת הלכה בשאלות סבוכות הנוגעות לחיי נפש של הנתונים להדרכתו. בדרכו ההלכתית נאמן היה למסורת אבותיו המפוארת, הספרדית, שהייתה בה אותה "תורת אב הקודמת לתורת הרב", כלשונו של הרב יהודה אשכנזי - תורה אשר אינה נופלת במלכודת הפורמליות, שהיא מנת חלקו של מי שלא שימש לומדי תורה כל צרכו, ולומד את ההלכה מספרים, במקום להתוודע אליה מפי אנשים חיים.

ציוני היה, מתוך הזדהות טבעית עם גאולת האומה, מתוך אהבה לוהטת לציון וירושלים, יחד עם העמקה בשורשי שיבת ציון, מבית מדרשו של הרב קוק.

איש התרבות הכללית היה, אך לא מתוך התבטלות כלפיה כי אם מתוך ההכרה בכך שדברו של עם ישראל נושא מסר אוניברסלי, שאותו יש לבטא בשפתה של התרבות הכללית, וגם "ללקט את ניצוצותיה". בעניין זה חבר היה לידידיו, הפרופסור אנדרה נהר והרב יהודה ליאון אשכנזי ("מניטו").

כל אלה עשאוהו למחנכם של רבים, שהקרנתו הנפשית יישרה אצלם את העקמומיות שבלב.

מכל אלה כמו עולה לעינינו דמות המופת של מנהיג, המשתדל ומצליח להיות איש במקום שאין אנשים, וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו.

אורי שרקי-רב קהילת בית יהודה ,ירושלים